החלטה בתיק ת"א 2320-08

1.                    התובע הגיש ביום 5.8.2008 כתב תביעה למתן פסק דין הצהרתי. לפי המתואר בכתב התביעה, הגיש התובע כבר בשלב מוקדם יותר, ביום 17.12.06, המרצת פתיחה כנגד הנתבעים 1-3 (להלן: "הנתבעים") לשם קבלת פיצויי הפקעה בנוגע לחלקיו של אביו המנוח במספר חלקות אדמה שהופקעו (חלקה 50 בגוש 30589 - שחלקו של המנוח בה הוא 1/6; חלקה 27 בגוש 30591 - שחלקו של המנוח בה הוא 14/420 ; חלקה 85 בגוש 30609 שחלקו של המנוח בה הוא 10/1762; וחלקה 50 בגוש 30613 - שחלקו של המנוח בה הוא 1/6).

2.                    כאמור בכתב התביעה הודיעו הנתבעים לתובע, לתדהמתו, כי שילמו פיצויי הפקעה עבור חלקיו של המנוח בחלקות אלה לידי הנתבע מס' 4, מר ריאד שאכר, (להלן: "שאכר") שטען כי הוא מיופה כוחו של המנוח. הצדדים הגיעו לידי הסכם, לפיו יימסרו לתובע המסמכים שעליהם חתם כביכול המנוח והוא יוכל לכלכל את צעדיו לאחר שיעמדו בפניו המסמכים. בהמשך הדברים מגדיר התובע את שאכר כגדול הזייפנים או כ'מלך זיופי הקרקעות', ומתאר את קורותיו ואת ההליכים שבהם הורשע. הוא טוען כי המנוח מעולם לא חתם על המסמכים, לא מינה עורך דין ולא מינה מיופי כוח וכי המסמכים מזויפים. לטענת התובע, ההסכם שנערך בין הנתבעים לבין שאכר לתשלום פיצויי ההפקעה הוא אפוא בטל ומבוטל, שכן הוא נסמך על מעשי זיוף.  עילת התביעה, כפי שהופיעה בכתב התביעה, היא הטענה לרשלנותם של הנתבעים. כתב התביעה אינו נוקב בסעד כלפי שאכר. יש לציין כי לא ברור מהו הסעד ההצהרתי המבוקש בכתב התביעה, כפי שנוסח, וככל שניתן לדלות מתוך הכתוב את הסעד, הרי שמדובר בהצהרה על כך שההסכם שנערך בין שאכר לבין הנתבעים הוא בטל בשל כך שהוא נסמך על מעשי הזיוף.

3.                    הנתבעים הגישו כתב הגנה ובו טענו להתיישנות התביעה. הם הפנו לכך שהתביעה הראשונה הוגשה ביום 17.12.06 בחלוף 26 שנים ממועד ההפקעה ובחלוף 14 שנים מהמועד שבו שולמו הפיצויים בגין כל החלקות למעט אחת לשאכר. לצד כתב ההגנה הוגשה על ידי הנתבעים הודעה לצד שלישי כנגד שאכר וכן הודעה לצד שלישי נוספת כנגד עורך הדין דוד אטון (להלן: "אטון") שייצג את שאכר במגעיו מול הנתבעים לקבלת פיצויי ההפקעה עבור המנוח. אטון מצדו התגונן בטענה כי המנוח חתם על ייפוי הכוח, תבע פיצויי הפקעה וקיבל אותם כדין. מכל מקום הוא טוען כי לא ידע אודות הזיוף הנטען. אטון הגיש במקביל הודעה לצדדים רביעיים כנגד הנתבעים ומשרד האוצר וכנגד שאכר.

4.                    בהמשך בירור התובענה החליף התובע את ייצוגו, ולאחר מכן הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה. בבקשה לתיקון הוא טען כי כתב התביעה בניסוחו וכפי שהוגש אינו יכול לשמש כר מתאים לתביעה משפטית ולעילה ראויה וכי איננו מתייחס לכלל הנתבעים שיש לתבעם ואיננו מביא את השאלות והפלוגתאות שבין הצדדים להכרעה. עוד נכתב כי נדרש ריענון עובדתי וריענון משפטי למצב הקיים. הבקשה הוגשה ביום 16.12.10, ונוסח כתב התביעה המתוקן צורף ביום 21.12.10.

5.                    טענות התובע בכתב התביעה המתוקן הן שונות וכך גם הסעד המבוקש. בפרק העובדות מציין התובע כי הוא מתגורר משך 44 שנים בארה"ב, ובשנת 2006 ביקש למכור את המקרקעין וגילה לתדהמתו כי הם רשומים על שמה של הנתבעת מס' 1. עוד התברר לו כי הנתבעים הפקיעו את המקרקעין; ביום 10.3.1980 פורסמה הודעה על ידי שר האוצר על הכוונה להפקיע את המקרקעין. המנוח שהמקרקעין רשומים על שמו היה אדם מבוגר, שאינו עצמאי, תלוי בזולת, חולני קטוע חלק מיד ימין, ללא עין ימין ועיוור למחצה בעינו השנייה, שאינו יודע את השפה העברית. רעייתו סבלה מעיוורון מוחלט והייתה נכה בשיעור של 100%. המנוח, כך נכתב, מעולם לא קיבל הודעה על ההפקעה או על כך שפיצויי ההפקעה שולמו לו. בנו של המנוח חי בארה"ב ורק בשנת 2006 התברר לנכדו כי הסב או האב אינם רשומים כבעלים.

6.                    התובע טוען כי הוא זכאי לפיצויי ההפקעה שלא שולמו למנוח, והוא נסמך על כך שפנייתו של אטון בשם שאכר מבוססת על ייפוי כוח מזויף ומכל מקום הכספים ששולמו על ידי הנתבעים לאטון לא הועברו למנוח. המועד שבו שולמו הכספים הוא 11.11.1992 כמפורט בכתב התביעה. הטענות המשפטיות כלפי הנתבעים כולם הן כי התרשלו; פעלו בחריגה מהוראות החוק; לא ערכו את הבדיקות הנדרשות ועוד. כתוצאה מכך שהמנוח לא קיבל את פיצויי ההפקעה להם הוא זכאי הרי שהוא סבור כי הנתבעים לא מילאו את חובתם כלפי המנוח בגין ההפקעה. בנוסף נטען כי מאחר ולא נעשה דבר עם המקרקעין שהופקעו משך 31 שנה יש לבטל את ההפקעה ולהעמיד את זכויותיו הקנייניות של המנוח בקרקע כזכות עליונה.  הסעד המבוקש הוא אפוא להורות על בטלות הליכי ההפקעה והשבת הבעלות במקרקעין לתובע, כיורשו של המנוח, ולחלופין להורות לנתבעים לשלם פיצויי הפקעה בהתאם לשווי המקרקעין כיום. לחלופי חלופין מבוקש לקבוע שהתובע זכאי כי פיצויי ההפקעה ששולמו ישולמו לידיו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום, או כי יקבע שהנתבעים 1-5 אחראים לכך. הסעד האחר מופנה לשאכר ולאטון והוא כי יחויבו בהשבת הסכומים שקיבלו.

7.                    הנתבעים התנגדו לתיקון כתב התביעה ובין היתר טענו לכך שהדיון בטענות שעניינן ביטול ההפקעה אינו בבית המשפט האזרחי, וכן טענו לקיומה של התיישנות. טענות נוספות נגעו לחוסר סמכות עניינית בכל הנוגע לתקיפת עצם קיום ההפקעה או ביטולה, וכן כנגד העילה הנזיקית שנוספה וכנגד הדרישה לתשלום פיצויי הפקעה לפי שווי המקרקעין דהיום. התובע חלק על עמדתם של הנתבעים בכל הנוגע לתיקון כתב התביעה וביום 18.5.11 החליט בית המשפט (כב' השופט נ' סולברג) כדלהלן:

"ככלל, לבקשות לתיקון כתב תביעה שתכליתן לאפשר הכרעה בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין אנו מתייחסים ברוחב לב.

ברם אין מקום להוספת עילה התוקפת את ההפקעה או מבקשת לבטלה למפרע. הלכה פסוקה היא כי "הן ההליכים המשיגים על החלטת ההפקעה המקורית, והן הליכים התוקפים את ההפקעה בשל נסיבות שאירעו לאחר החלטה זו - יידונו בפני בית המשפט הגבוה לצדק ולא בפני בתי המשפט האזרחיים" (דברי כבוד השופט גרוניס ברע"א 5664/04 מד"י ממ"י נ' בן גרא (פיסקה 12; ניתן ביום 10.3.05). באין סמכות עניינית אין מקום להתיר את תיקון התביעה בעניין זה.

את התנגדותה לשאר התיקונים מנמקת ב"כ המדינה בין היתר בטענת התיישנות. אכן, אין טעם בעשיית התיקון אם בין כך (כתב התביעה המקורי) ובין כך (כתב התביעה המתוקן) דינה של התביעה להידחות.

תחילה תידון אפוא טענת ההתיישנות (במתכונת שתיקבע בקדם המשפט וכמתחייב מן ההלכה הפסוקה... אם תתקבל טענת ההתיישנות - תידחה התביעה; אם תידחה הטענה - יתוקן כתב התביעה כמבוקש (זולת מה שנאמר לעיל לעניין תקיפת ההפקעה, נושא שאינו מסור לסמכות השיפוט העניינית של בית משפט זה)."

8.                    בהמשך להחלטת כב' השופט סולברג הוגשו שני תצהירים: תצהירו של בנו של התובע ותצהירו של נציג הנתבעים מר יונתן אלה. לתצהירים צורפו מסמכים שונים. לאחר מינויו של כב' השופט סולברג לכהונת שופט בבית המשפט העליון התקיים הדיון בשאלת ההתיישנות לפני. המצהירים נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם והצדדים נתבקשו לסכם את טענותיהם בשאלת ההתיישנות. הנתבעת הגישה את סיכומיה אך התובע טרם עשה כן.

9.                    ביום 21.3.2013 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (21.3.2013) (להלן: " ארידור"). בהמשך לפסק הדין ומאחר וטרם הושלמה הגשת הסיכומים נתבקשו הצדדים בהחלטה מיום 22.4.2013 להביע עמדתם בשאלה האם מתן פסק הדין מצריך את הצדדים להשלמת טיעון, וכן בנוגע לאפשרות כי כתב התביעה יתוקן וההכרעה בטענות ההתיישנות והשיהוי תינתן בתום ההליך וסוגיות נוספות שהצדדים מבקשים להעלות.

10.                בעקבות ההחלטה הודיעה באת כוח הנתבעים, כי הפרקליטות בוחנת אלו את השלכות פסק דין ארידור, אולם כבר כעת הובהר כי הנתבעים אינם מתנגדים לכך שיתאפשר לתובע לתקן את תיקון כתב התביעה, תוך הותרת הדיון בטענות שהועלו על ידי הנתבעים כטענות סף, לרבות התיישנות ושיהוי, לפסק הדין. עם זאת עמדו הנתבעים על התנגדותם לתיקון כתב התביעה בשני עניינים: האחד, התנגדות לתיקון הוספת העילה הנזיקית, עקב אי היכולת לתבוע סעד נזיקי כספי במסגרת תביעה הצהרתית, והחובה לשלם בגין תביעה כזו אגרה כדין. השני, בעניין הוספת עילה של פסיקת פיצויי הפקעה לפי שווי המקרקעין דהיום, בטענה כי על פי הדין והפסיקה התובע כלל אינו זכאי לסעד זה, וכי אין להתיר תיקון כתב תביעה שאין בו כדי להועיל. לטענת הנתבעים, שני נושאים אלו לא הוכרעו בהחלטת כב' השופט סולברג, ובעניין זה הם מפנים להחלטתו מפרוטוקול הדיון ביום 29.6.11, לפיה תינתן לאחר ההחלטה ביחס להתיישנות, החלטה משלימה ביחס לשתי טענות שלא הייתה אליהן התייחסות בהחלטתו הקודמת (עמ' 6, ש' 5-6).

11.                התובע סבור, כי אין להסיק מהחלטת השופט סולברג מיום 29.6.11 כי לא החליט בטענות האמורות, אלא דווקא כי הטענות האמורות נדחו על ידו, וכי ביום 18.5.11 קבע בית המשפט באופן סופי כי יש לאפשר את תיקון כתב התביעה כמבוקש, בכפוף להסתייגויות המפורשות המפורטות באותה החלטה. לגוף העניין, משיב התובע לטענות הנתבעים כי העילה הנזיקית שהוספה בכתב התביעה איננה תביעה עצמאית, אלא מתייחסת לסעד העיקרי הנתבע והוא תשלום פיצויי ההפקעה המגיעים לתובע, וכי הטענה להתרשלות הנתבעים מהווה בעניין זה תשובה בלבד לטענת "פרעתי" הנטענת על ידם, ולאור זאת אין מדובר בעילה המחייבת תשלום אגרה. באשר לגובה הפיצוי המגיע לתובע והערך שעל בסיסו יחושב, טוען התובע כי יש לברר זאת במסגרת ההליך ואין מקום למנוע מראש את העלאת הטענה בשלב זה של ההליך.  

12.                לאחר שעיינתי בהודעות הצדדים וטענותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להתיר את תיקון כתב התביעה, בכפוף לאמור להלן.

13.                כזכור, סוגיית התיקון של כתבי הטענות זכתה לפסיקה עקיבה, המלמדת כי גישת בתי המשפט לתיקון כתבי טענות היא ליברלית, מן הטעם כי בדרך כלל, נועד התיקון להועיל לבעלי הדין להגיע לגיבוש השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת ביניהם ובכך לייעל את ההליך המשפטי (רע"א 2345/98 סלים דנגור נ' חנוך ליבנה, פ"ד נב(3) 427, 431 (1998), אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009), 152-153 (להלן: " גורן")). הדברים אמורים ביתר שאת בהתחשב במעמד העל חוקתי לו זכתה זכות הגישה לערכאות, בסכסוך שבין פרטים לבין עצמם ובסכסוך בין פרט לבין רשויות השלטון (רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 590 (1997)). לפיכך יש לבחון את בקשת התיקון על נסיבותיה, מתוך גישה זו, ולהתירו ככל שהדבר איננו גורם לעיוות דין.

14.                ראשית אדרש להחלטת כב' השופט סולברג מיום 29.6.11 אליה התייחסו הצדדים. זו קובעת במפורש כי עניינים מסוימים בהחלטתו הקודמת של בית המשפט מיום 18.5.11 לא זכו להתייחסות ולא הוכרעו, אלא שאין מקום להכריע בהם כל עוד לא ניתנה החלטה בשאלת ההתיישנות. לאור זאת אני סבור כי יש לבכר את פרשנות הנתבעים להחלטה האמורה ודומה כי הדברים לא הוכרעו בהחלטת כב' השופט סולברג.

15.                אשר לעילה הנזיקית אותה מבקש התובע להוסיף לכתב התביעה, נראה כי טענות הנתבעים בעניין זה אינן טענות בנוגע לתיקון המבוקש כשלעצמו, אלא לעניין מהותו של התיקון והסעד המבוקש במסגרתו וכפועל יוצא מכך שאלת החיוב באגרה. איני סבור כי יש בכך כדי לחסום את עצם תיקון כתב התביעה, כפי שטענו הנתבעים.